אני רוצה, אני ארצה, אני צריכה, אני חייבת: האם המין שאת מקיימת הוא באמת בהסכמה?
אני רוצה, אז כן.
אני רוצה לרצות, אז כן.
אני לא רוצה, אבל יודעת שאני צריכה, אז כן.
אני לא רוצה, אבל חייבת, אז כן. אני מניחה.
מקורות רבים במסורת היהודית מראים כי יחסי מין בנישואין חייבים להיות הדדיים ובהסכמה, ובשום שלב אין לכפותם או לכפות עליהם.
המצב האידיאלי של הסכמה הוא הסכמה נלהבת עם תשוקה הדדית. בפועל, תשוקתה של אישה לקיים יחסי מין עשויה להיות מושפעת מגורמים רבים, כולל הריון, לידה, עייפות, בעיות במערכת היחסים ועוד. מחקרים עכשוויים בתחום המיניות מנרמלת את ההבנה שנשים לא בהכרח חוות חשק ספונטני מתמשך. לפיכך, קיום רצון קוגניטיבי גם אם אין דחף ביולוגי, וכן מוטיבציה גבוהה לאינטימיות – תופעה המכונה “תשוקה מגיבה” – נחשבת ל”הסכמה מספקת”.
כדי שניתן יהיה לתת הסכמה, חייבת להיות גם אפשרות שלא להסכים. לפעמים האישה (וכן, גם הגבר) רוצה להיות מסוגלת לומר “לא תודה, לא הלילה.”
עם זאת, נשים רבות מעידות כי חונכו על כך שאישה נשואה אמורה להיות זמינה לבעלה כאשר הוא מביע רצון או צורך במין. “איזוהי אישה כשרה?” שאלו חז”ל, “העושה רצון בעלה.” אמירה זו, לצד אלו המתייחסות לציפייה שאישה אחראית להגן על בעלה מפני חטא, מובאות לעיתים קרובות בהקשר של אינטימיות גופנית. הוראה מסוג זה עלולה ליצור פערי כוח ולנטוע פחד מהשלכות הסירוב. היא מתארת גברים כנזקקים וחסרי יכולת לווסת את עצמם מינית, ומשפיעה גם על התשוקה, שכן היא הופכת את המיניות לעוד צורך של טיפול ודאגה.
בפרק זה של אינטימיות יהודית, טלי רוזנבאום והרב סקוט קאהן דנים כיצד דינמיקות מיניות לא-שוויוניות עשויות להיות מובנות בתוך המסגרת החינוכית לנישואין, כאשר מועברים מסרים לפיהם נשים מחויבות לספק מין בזמנים מסוימים, או זקוקות לאישור רבני כדי לסרב. אנו מזמינים אתכם להאזין לשיחה (באנגלית) חשובה ומעוררת מחשבה זו על הצורך לשלב אוטונומיה מינית והתנהגות מינית אתית בנישואין יהודיים. לחצו כאן להאזנה
