בעוד שנשים מזוהות לעיתים קרובות בתור הצד עם החשק הפחות, הגברים עשויים להיות פחות זמינים או מעוניינים לקיים יחסי מין. מפעם לפעם, כל אחד מבני הזוג מייחס חשק נמוך לשני, ואם כי מפתה לתלות את האשמה בתזמון הלא מוצלח, יכול להיות שיש כאן מאבק כוחות שצריך לבחון במסגרת טיפול זוגי/מיני.

גורמים רבים יכולים לתרום לחשק נמוך. שינויים הורמונליים יכולים להשפיע על הכוח המיני, במיוחד אחרי לידה או בעקבות הזדקנות, כמו גם בעיות רפואיות אחרות כגון מחלות כרוניות ותרופות וטיפולים מסוימים. עם זאת, כשזוגות מתארים חוסר התאמה ברמת החשק, ברוב המקרים הדינמיקה הזוגית היא זו שצריך לטפל בה. מקרה הבוחן הבא ממחיש זאת:

ארי ואילנה (שמות בדויים) הם זוג קרייריסטים עסוקים בשנות ה-40 לחייהם. כשבאו לטיפול ביחד, אילנה תיארה כי היא מרגישה במצוקה בנישואין. “ארי זועף ומרוחק, ומתנהג בילדותיות. הוא מסתובב עצבני כל הזמן ושום דבר שאני עושה או אומרת לא טוב. אני כבר לא מרגישה קרובה אליו”.

ארי התעצבן והיה סרקסטי. “אולי אם תרצי לעשות סקס יותר מפעם בחודש זה יעזור לי להרגיש קרוב יותר”.

אילנה נכנסה ישר למגננה. “זה לא נכון ואתה יודע את זה! אני הצעתי הרבה פעמים ואתה היית עסוק מדי במשחקי המחשב שלך!”.

“בטח”, השיב ארי, “כאילו שבאמת התכוונת לזה. לא צריך את הטובות שלך”.

ארי ואילנה, שניהם בודדים ופגועים, נכנסו לדפוס התנהגות הרסני לשניהם. הם האשימו, ביקרו, זלזלו ופגעו זה בזו ללא הרף. דינמיקה זו, בנוסף לשילוב בין הלחץ בעבודה לגידול ארבעה ילדים, יצרו קשר נישואין עם מעט מאוד חיוניות חיובית. דינמיקה זו תרמה לעניין המועט של אילנה במין, וגרמה לתסכול ולכעס אצל ארי. אף אחד מבני הזוג לא הרגיש שמקשיבים לו ושמבינים אותו.

בטיפול של חודשים מספר התמקדנו בדרך שבה דרכי התקשורת של ארי ואילנה פגעו במקומות הכי פגיעים של שניהם. כבת לשני מומחים מצליחים מאוד, אילנה נדרשה לסטנדרטים אקדמיים גבוהים בתור ילדה, והיא זוכרת שהישגים לימודיים פחות ממושלמים הביאו להבעת אכזבה עמוקה מצד הוריה. לאורך תהליך הטיפול, היא הצליחה לזהות ששמיעת ביקורת שווה מבחינתה לתחושה שהיא אינה מוערכת, אינה אהובה ופשוט “לא טובה מספיק”. רגשות אלו השתלבו אצלה עם האשמה על כך שהיא אינה לומדת מספיק ומאכזבת את ההורים שלה. חוויית האשמה שלה הוחרפה כשארי הביע תסכול מכך שהם לא מקיימים יחסים. מכיוון שחשה אשמה בחוסר החשק שלה, היא נכנסה למגננה בכל פעם שארי העלה את הנושא.

ארי, שגדל במשפחה גדולה, נזכר בתחושות של חזרה מבית הספר ללא התייחסות בעוד אמו עסוקה עם ארבעת אחיו הקטנים. תחושה זו הופיעה לעיתים קרובות כשהגיע הביתה מהעבודה ובני משפחתו הנוכחית לא אמרו לו שלום. בנוסף, כשאילנה הייתה מרוחקת ונמנעת, דבר שעשתה הרבה כדי להתחמק ממין, הבדידות של ארי והצורך שלו בתשומת לב צפו ועלו.

בתהליך הטיפול התחילו ארי ואילנה להבין את הנקודות ההדק של כל אחד, ועם הזמן התחילו לתקשר זה עם זו עם יותר כנות ופגיעות. ארי הבין שהסרקסטיות התדירה שלו הייתה פשוט מנגנון הגנה שהפעיל כדי להגן על עצמו מהרגשת דחייה, ואילנה הבינה שהיא באמת נמנעה מאינטימיות רגשית ופיזית. הלמידה לתקשר בלי לפגוע זה בזו אפשרה לאילנה לדבר על הרגשתה שמין הוא עוד מטלה שהיא צריכה לבצע כדי לספק או לשמח את ארי, בדומה מאוד לאחריות שהיא חשה כלפי ההורים שלה לשמור על ביצועים אקדמיים. כשהיא הייתה פשוט עייפה מדי או לחוצה בסוף יום ארוך, היא הרגישה אשמה שהיא אינה רוצה מין, עד שבמקום לגלות אמפתיה לארי היא התרחקה והתחמקה. אפילו כשכן רצתה לחבק את ארי או להתכרבל איתו היא נמנעה מלגעת בו מחשש שזה יתפרש כהזמנה ליחסי מין.

ארי הצליח להעביר לאילנה שכשהיו באינטימיות פיזית הוא הרגיש שהוא חשוב לה. אילנה הצליחה לזהות מתי היא הרגישה מבוקרת ומתי הפכה למתגוננת. חשוב מכך, ארי ואילנה למדו לשוחח על הרגשות שלהם בלי לפגוע זה בזו. הם למדו לקחת פסק זמן כשהרגישו מתגוננים במהלך ויכוח, ולהיפגש להמשך הדיון כששניהם רגועים יותר. הם למדו להשתמש במשפטי “אני מרגיש” ולא להאשים ולבקר, מה שסתם עורר תגובות מתגוננות. הם למדו להקשיב, לשקף זה לזו את האמירות שלהם, ולגלות אמפתיה זה לזו.

ארי ואילנה התחילו גם לראות את המין לא רק כדבר שהם עושים, אלא גם כאנרגיה ביניהם. הם החלו לתמוך רגשית זה בזו, לעשות מעשים נחמדים זה לזו בספונטניות, לשלוח הודעות מפלרטטות זה לזו, ולבלות יותר זמן איכות ביחד. כשאילנה הבינה שמגע פיזי לא תמיד חייב להוביל ליחסי מין מלאים, היא הרשתה לעצמה ליזום יותר גילויי חיבה פיזית וחיבוקים באופן קבוע. אווירת האינטימיות, הפגיעות, הכנות, הקרבה והקבלה ההדדית אפשרו לאילנה להיות ישירה יותר כלפי ארי, ולשתף אותו, בפעם הראשונה, מה היא מרגישה שחסר בחיי המין שלהם ומה הייתה רוצה לחוות. בנקודה זו השתפרו חיי המין של ארי ואילנה בצורה דרמטית.