שבן או בת הזוג נהיה דתל״ש

Submitted by Talli on Wed, 11/01/2017 - 12:42

 

 

 

מאת טלי רוזנבאום

 
מתורגם מאנגלית ע״י נעמה יהודה
 
מספר מושגים מתארים כיום את אלה שלאחרונה נעשו לפחות דתיים או חילונים. המושג הפופולרי בישראל הינו "דתלש" (דתי לשעבר). ההחלטה לנטוש סגנון חיים דתי יכולה לכלול גורמים שונים, ממרד נעורים או התנכרות לחיים דתיים, לחוסר יכולת לאזן זהות מינית עם הגבלות דתיות, ומגוון סיבות נוספות. יש שבוחרים אורך חיים חילוני באופן מודע לאחר תהליכים פנימיים והחלטות לוגיות, ולא כמרידה בדת. לא משנה מה הגורמים שהביאו לעזיבת הדת, "איבוד הדת" תמיד נושא מחיר אישי, חברתי, וקהילתי. בשל כך יכול לעזור לעבד את התהליך בטיפול, עם חברים, או בקבוצת תמיכה. ברמה האישית התהליך יכול להביא לשיפור במודעות העצמית ולהתארגנות סביב השינויים בזהות העצמית ותפישת העצמי. ברמה המשפחתית, הורים עשויים להגיב במצוקה רבה לבחירת צאצאם לנהל אורח חיים חילוני, ועלולים לחוות את התהליך של ילדם כנטישה של ערכים וכפגיעה אישית, למרות שלעיתים קרובות הבחירה להיות חילוני עשויה לשקף דווקא תהליך בריא ומכבד של אינדיוידואציה והפרדה בין ילד להורה.
 
דינמיקה דומה ששווה בדיקה היא בנישואין, כשאחד מבני הזוג מאפיין מחדש את קשרם לדת. האם קיים בין בני הזוג מאבק כוחות סביב הדת ואחד מבני הזוג מתמרד כנגד תחושות של מעמסה וחוסר עצמאות? האם ה"התנהגות" היא תוצאה או פונקציה של מתח וקושי זוגי? או אולי ההחלטה להתנסות באורך חיים אחר מבחינה דתית לגמרי לא שייכת לרמת הסיפוק הבין-זוגי? איך זוגות מתארגנים סביב נישואין שבהם אחד מבני הזוג כבר איננו דתי או הינו הרבה פחות דתי מן השני
 
להרבה בני זוג הניווט סביב דת מהווה חלק מן הדינמיקה היומיומית של נישואיהם. בקשרים אלה התהליך של שאלה לגבי דת באחד מבני הזוג נעשה בפתיחות ושקיפות, והמעבר מדתי לחילוני לא מגיע בהפתעה לבן הזוג הדתי, שהיה חשוף לתהליך לכל ארכו.
 
בבני זוג אחרים, לעומת זאת, הגילוי שבן הזוג כבר לא דתי בא כזעזוע ומרגיש כבגידה דומה לזו של רומן מחוץ לנישואים. הדינמיקה הזו משקפת בעיות עמוקות יותר בנישואי הזוג, כגון תקשורת לקויה, מחסור בכנות ואמיתיות, וחוסר אמון. עיבוד של הגורמים שהביאו לחוסר השקיפות הזו הרבה פעמים מראה שבן הזוג הלא דתי נמנע מלשתף את שאלותיו והתלבטויותיו מתוך חשש שבן הזוג השני יגיב בכעס.
 
בכל רקע שהוא, זוגות שמתמודדים עם שינוי בתפיסות הדת ושמירת המצוות של אחד מבני הזוג, עומדים בפני מציאות לא פשוטה שיש לה השלכות על חיי הנישואין, חיי המין, וחיי המשפחה שלהם. נטישה של שמירת מצוות הרבה פעמים מהווה רק פן אחד של שינויים משמעותיים בחיי האינדיוידואל, אם על רקע של אירועים משמעותיים כמו מוות של בן משפחה, עבודה חדשה, או צורך בחיפוש חופש וחיוניות. במקרים מסוימים, ובמיוחד בבני זוג שנישאו בשנות העשרים המוקדמות וכשההגדרה הדתית העצמית הינה עדין חלק מן התהליך ההתפתחותי הנורמלי, רמת שמירת המצוות יכולה להיות ענין של טווח, ותהליך בדיקת תפישות והתנהגויות יכול להיות דינמי ולהשתנות עם הזמן.
 
זוגות שמתמודדים עם שינויים ברמת הדתיות ושמירת המצוות של אחד מבני הזוג עשויים למצוא את עצמם במשבר. אם הזוג נוטה למאבקי כוח ובני הזוג מתקשרים בתגובתיות יתר והפעלת מגננות, בהחלט יש מקום לטיפול זוגי. ללא כלים המתאימים לנווט בצורה טובה דרך המצב המורכב הזה בני הזוג לא יכולים לעבד את כעסיהם בצורה יעילה, וכתוצאה מכך עלולים להשתמש בהתנהגויות פאסיביות-אגרסיביות ולא באדיבות. יכול להיות שמה שיביא אותם לטיפול יהיו מאבקי כוח סביב הדת, אבל הסיכוי גבוה שיצטרכו להתעמת עם קשיי נישואין יותר עמוקים.
 
לזוגות עם כישורים קיימים של אינטימיות, כגון הפרדה, סקרנות, אמיתיות (אוטנטיות), וכנות, תהיה תשתית טובה יותר לניווט הדרך בין ההבדלים בתפישה דתית ושמירת המצוות, ולמציאת פתרונות מעשיים כחלק מנישואים בריאים ואוהבים. הנקודות הבאות יפרטו כיצד: 
 
שיקוף (ואלידציה): אם אתה זה שהשתנה, הבן והודה שהשינוי שלך משקף פריצת חוזה. כשהתחתנתם, בן
זוגך האמין שאתם שותפים לתפישות, ערכים, ודרך חיים, ודרך גידול ילדיכם מבוסס על תפישות וערכים אלה. בן זוגך עשוי לפעמים להרגיש נבגד, חושש, עצוב, דואג, ואפילו לקנא בחופש שלך. רגש שכיח בקרב בני זוג הוא בדידות, במיוחד סביב טכסים דתיים שאתה לא משתתף בהם יותר. שכיחה גם תחושה של מעמסה על כך שהוא הקול הדתי היחיד בבית, ואפילו חוסר בטחון--שכמו שהתרחקת מן הדת, תתרחק גם מהם.
 
לבן הזוג שנשאר דתי, הבן שבן זוגך עשוי להרגיש נשפט, אשם, ולא מובן. דברו על רגשות אלה אחד עם השני, חזקו אחד את השני והראו אמפטיה ותמיכה. באחת מן הפגישות הטיפוליות, בנצי (שמות שונו להגנה על פרטיות) אמר: "כשתפסתי את חני משתמשת בטלפון בשבת, הרגשתי כאילו היא בעטה בי בבטן." היה לו חשוב שחני תשמע ותבין את רגשותיו בלי להתגונן. כמו כן כשחני בכתה "איך אני יכולה להגיד לבנצי שאני לא רוצה להיות דתיה יותר, כשהוא כעס עלי כשביטאתי דעות דתיות שונות משלו?" היא היתה זקוקה לשמוע את בנצי לוקח אחריות על חוסר הגמישות שלו.
 
הפרדה (דיפרנציאציה): אתה ובן זוגך הינם שני אנשים נפרדים ואתם לא חייבים להיות שותפים לכל תפישות העולם או להסכים על הכל. בן זוגך איננו משקף אותך, ולכן אין צורך שתתביישי בראשו הגלוי או אתה בחצאיתה הקצרה. באותו הזמן, אל תפחד להיות פגיע ולבקש את מה שחשוב לך, למרות שאתה יודע שזה סיכון כי אולי בן זוגך יסרב. במקום להגיד "את יכולה לא להופיע לארוחת ערב אצל ההורים שלי לבושה כמו פרוצה?" (שזה אגרסיבי וכועס), אולי נסה: "אני יודע שחשוב לך לציין את הזהות שלך דרך מה שאת לובשת, ושאת לא רוצה להיות צבועה, אבל מאד אעריך את זה אם תתלבשי בצורה שמתאימה לארוחת ערב בבית הורי."
 
כבוד: אל תשפילו את התפישות והמנהגים של השני. להיות חילוני לא נותן לך את הזכות לזלזל באדיקות להלכה או דבקות בפסקי הרב של בן זוגך. כמו כן, כבד את זה שבן זוגך שכבר אינו דתי, עדיין עשוי לחוות רגשות דתיים. בוקר אחד אריאלה ראתה את בעלה מיכאל בסלון מתפלל עם התפילין על ראשו. היא העירה (בצורה פאסיבית אגרסיבית) "אה, פתאום אתה צדיק גדול?" מיכאל, שהרגיש באותו בוקר צורך להתחבר ולחשוב, הרגיש נפגע ופגיע. אם אתה רוצה להבין את התהליך של בן זוגך, התנהג בכבוד והראה התעניינות.
 
סקרנות: מאבקי הכוח של תומר ודליה סביב דת היו מלאי קונפליקט והם התווכחו ללא הפוגה על פרטי פרטים של שמירת שבת. כשתומר "תפס" את דליה שוטפת את הרצפה בשבת, הוא התפרץ, ואמר לדליה שהיא פגעה בו קשות. דליה הגיבה בכעס בחזרה על ה"חוקים המטופשים שלו." בפגישה טיפולית עוצמתית, כל אחד מהם התבקש לתאר את קשרם האישי לדת, כשהשני התבקש להקשיב, לשקף, ולהישאר סקרן. דליה תארה איך היא גדלה בבית שבו דת נכפתה עליה בצורה נוקשה, ללא הסבר או דיון. כתוצאה מכך, הנוקשות של תומר סביב קיום מוחלט של מצוות ואיסורים, העלה מחדש את חרדות ילדותה. תומר, שגדל בבית מסורתי אבל לא דתי, דיבר על איך נאבק כנער להיות יותר דתי, למרות זלזול מצד אביו ואחיו. כשדליה המעיטה בחשיבות המצוות של תומר, הערותיה העלו שוב את כאבו מאותה תקופה בחייו. עם הבנה המחודשת אחד של השני, תומר ודליה הצליחו לשוחח באמפטיה משותפת איך להתארגן סביב שמירת שבת בביתם.
 
תקשורת וויתור: אחרי עיבוד המציאות של הבדלי הדת, בני זוג צריכים לדבר על ההשלכות עליהם כזוג, על מערכת הערכים שלהם, ועל איך הם רוצים לגדל את ילדיהם. כמעט כל פן בחייה של משפחה דתית מכוון ומושפע מחוקי וערכי ההלכה, אך אלה כבר אולי לא מובנים מאליהם. הרבה שאלות עולות, חלקן בתחום האינטימיות המינית. איך יכול "זוג מעורב" להתארגן עם חוקי טהרה, שהינם לא פשוטים אפילו לזוג שבו שני בני הזוג דתיים? האם בן הזוג הלא דתי יכבד את אותם הערכים לגבי גבולות סביב המין האחר? איך תראה שבת? כמה שקיפות תהיה עם חברים, בני משפחה, והילדים, לגבי המצב? אלה רק חלק מן השאלות הרבות שיעלו ושיצטרכו דיון ומשא ומתן מכבד.
 
ה'פתרונות' יהיו יחודיים לכל זוג. עקרונות חשובים כוללים למשל שאנשים צריכים להיות אמיתיים למי שהם ושהחבאה של זהות איננה עוזרת בדרך כלל. ילדים יכולים להבין שאמא היא ככה ואבא הוא ככה. אם אחד או יותר מילדיך סוטה מדרך הדת, המנע מלהאשים את ההורה הלא דתי--זה יכול לקרות גם כששני ההורים דתיים, וקשה להפריד את המשתנים בתהליך כזה.
הנישואים שלכם וילדיכם לא צריכים לסבול מכך שיש לכם דעות שונות ומנהגים שונים. למעשה, ילדים יכולים לגדול יפה ועם תפישת עצמי חזקה כשהם גדלים בסביבה שמעריכה שונות ושיח, וכשהם עדים להתנהגויות של הוריהם שמדגימות הפרדה, וויתור, וכבוד הדדי.
 
מספר מושגים מתארים כיום את אלה שלאחרונה נעשו חילונים. המושג הפופולרי בישראל הינו "דתלש" (דתי לשעבר). המושג המקביל באוכלוסיות האורטודוקסיות האנגלו-סקסוניות הינו "Off the Derech" או (OTD), שמשמעותו "ירד מן הדרך." ההחלטה לנטוש סגנון חיים דתי יכולה לכלול גורמים שונים, ממרד נעורים או התנכרות לחיים דתיים, לחוסר יכולת לאזן זהות מינית עם הגבלות דתיות, ומגוון סיבות נוספות. יש שבוחרים אורך חיים חילוני באופן מודע לאחר תהליכים פנימיים והחלטות לוגיות, ולא כמרידה בדת. לא משנה מה הגורמים שהביאו לעזיבת הדת, "איבוד הדת" תמיד נושא מחיר אישי, חברתי, וקהילתי. בשל כך יכול לעזור לעבד את התהליך בטיפול, עם חברים, או בקבוצת תמיכה. ברמה האישית התהליך יכול להביא לשיפור במודעות העצמית ולהתארגנות סביב השינויים בזהות העצמית ותפישת העצמי. ברמה המשפחתית, הורים עשויים להגיב במצוקה רבה לבחירת צאצאם לנהל אורח חיים חילוני, ועלולים לחוות את התהליך של ילדם כנטישה של ערכים וכפגיעה אישית, למרות שלעיתים קרובות הבחירה להיות חילוני עשויה לשקף תהליך בריא ומכבד של אינדיוידואציה והפרדה בין ילד להורה.
 
דינמיקה דומה ששווה בדיקה היא בנישואין, כשאחד מבני הזוג מאפיין מחדש את קשרם לדת. האם קיים בין בני הזוג מאבק כוחות סביב הדת ואחד מבני הזוג מתמרד כנגד תחושות של מעמסה וחוסר עצמאות? האם ה"התנהגות" היא תוצאה או פונקציה של מתח וקושי זוגי? או אולי ההחלטה להתנסות באורך חיים אחר מבחינה דתית לגמרי לא שייכת לרמת הסיפוק הבין-זוגי? איך זוגות מתארגנים סביב נישואין שבהם אחד מבני הזוג כבר איננו דתי או הינו הרבה פחות דתי מן השני?
 
להרבה בני זוג הניווט סביב דת מהווה חלק מן הדינמיקה היומיומית של נישואיהם. בקשרים אלה התהליך של שאלה לגבי דת באחד מבני הזוג נעשה בפתיחות ושקיפות, והמעבר מדתי לחילוני לא מגיע בהפתעה לבן הזוג הדתי, שהיה חשוף לתהליך לכל ארכו.
 
בבני זוג אחרים, לעומת זאת, הגילוי שבן הזוג כבר לא דתי בא כזעזוע ומרגיש כבגידה דומה לזו של רומן מחוץ לנישואים. הדינמיקה הזו משקפת בעיות עמוקות יותר בנישואי הזוג, כגון תקשורת לקויה, מחסור בכנות ואמיתיות, וחוסר אמון. עיבוד של הגורמים שהביאו לחוסר השקיפות הזו הרבה פעמים מראה שבן הזוג הלא דתי נמנע מלשתף את שאלותיו והתלבטויותיו מתוך חשש שבן הזוג השני יגיב בכעס.
 
בכל רקע שהוא, זוגות שמתמודדים עם שינוי בתפיסות הדת ושמירת המצוות של אחד מבני הזוג, עומדים בפני מציאות לא פשוטה שיש לה השלכות על חיי הנישואין, חיי המין, וחיי המשפחה שלהם. נטישה של שמירת מצוות הרבה פעמים מהווה רק פן אחד של שינויים משמעותיים בחיי האינדיוידואל, אם על רקע של אירועים משמעותיים כמו מוות של בן משפחה, עבודה חדשה, או צורך בחיפוש חופש וחיוניות. במקרים מסוימים, ובמיוחד בבני זוג שנישאו בשנות העשרים המוקדמות וכשההגדרה הדתית העצמית הינה עדין חלק מן התהליך ההתפתחותי הנורמלי, רמת שמירת המצוות יכולה להיות ענין של טווח, ותהליך בדיקת תפישות והתנהגויות יכול להיות דינמי ולהשתנות עם הזמן.
 
זוגות שמתמודדים עם שינויים ברמת הדתיות ושמירת המצוות של אחד מבני הזוג עשויים למצוא את עצמם במשבר. אם הזוג נוטה למאבקי כוח ובני הזוג מתקשרים בתגובתיות יתר והפעלת מגננות, בהחלט יש מקום לטיפול זוגי. ללא כלים המתאימים לנווט בצורה טובה דרך המצב המורכב הזה בני הזוג לא יכולים לעבד את כעסיהם בצורה יעילה, וכתוצאה מכך עלולים להשתמש בהתנהגויות פאסיביות-אגרסיביות ולא אדיבות. יכול להיות שמה שיביא אותם לטיפול יהיו מאבקי כוח סביב הדת, אבל הסיכוי גבוה שיצטרכו להתעמת עם קשיי נישואין יותר עמוקים.
 
לזוגות עם כישורים קיימים של אינטימיות, כגון הפרדה, סקרנות, אמיתיות (אוטנטיות), וכנות, תהיה תשתית טובה יותר לניווט הדרך בין ההבדלים בתפישה דתית ושמירת המצוות, ולמציאת פתרונות מעשיים כחלק מנישואים בריאים ואוהבים. הנקודות הבאות יפרטו כיצד: 
 
תיקוף (ואלידציה): אם אתה זה שהשתנה, הבן והודה שהשינוי שלך משקף פריצת חוזה. כשהתחתנתם, בן זוגך האמין שאתם שותפים לתפישות, ערכים, ודרך חיים, ודרך גידול ילדיכם מבוסס על תפישות וערכים אלה. בן זוגך עשוי לפעמים להרגיש נבגד, חושש, עצוב, דואג, ואפילו לקנא בחופש שלך. רגש שכיח בקרב בני זוג הוא בדידות, במיוחד סביב טכסים דתיים שאתה לא משתתף בהם יותר. שכיחה גם תחושה של מעמסה על כך שהוא הקול הדתי היחיד בבית, ואפילו חוסר בטחון--שכמו שהתרחקת מן הדת, תתרחק גם מהם.
 
לבן הזוג שנשאר דתי, הבן שבן זוגך עשוי להרגיש נשפט, אשם, ולא מובן. דברו על רגשות אלה אחד עם השני, חזקו אחד את השני והראו אמפטיה ותמיכה. באחת מן הפגישות הטיפוליות, בנצי (שמות שונו להגנה על פרטיות) אמר: "כשתפסתי את חני משתמשת בטלפון בשבת, הרגשתי כאילו היא בעטה בי בבטן." היה לו חשוב שחני תשמע ותבין את רגשותיו בלי להתגונן. כמו כן כשחני בכתה "איך אני יכולה להגיד לבנצי שאני לא רוצה להיות דתיה יותר, כשהוא כעס עלי כשביטאתי דעות דתיות שונות משלו?" היא היתה זקוקה לשמוע את בנצי לוקח אחריות על חוסר הגמישות שלו.
 
הפרדה (דיפרנציאציה): אתה ובן זוגך הינם שני אנשים נפרדים ואתם לא חייבים להיות שותפים לכל תפישות העולם או להסכים על הכל. בן זוגך איננו משקף אותך, ולכן אין צורך שתתביישי בראשו הגלוי או אתה בחצאיתה הקצרה. באותו הזמן, אל תפחד להיות פגיע ולבקש את מה שחשוב לך, למרות שאתה יודע שזה סיכון כי אולי בן זוגך יסרב. במקום להגיד "את יכולה לא להופיע לארוחת ערב אצל ההורים שלי לבושה כמו פרוצה?" (שזה אגרסיבי וכועס), אולי נסה: "אני יודע שחשוב לך לציין את הזהות שלך דרך מה שאת לובשת, ושאת לא רוצה להיות צבועה, אבל מאד אעריך את זה אם תתלבשי בצורה שמתאימה לארוחת ערב בבית הורי."
 
כבוד: אל תשפילו את התפישות והמנהגים של השני. להיות חילוני לא נותן לך את הזכות לזלזל באדיקות להלכה או דבקות בפסקי הרב של בן זוגך. כמו כן, כבד את זה שבן זוגך שכבר אינו דתי, עדין עשוי לחוות רגשות דתיים. בוקר אחד אריאלה ראתה את בעלה מיכאל בסלון מתפלל עם התפילין על ראשו. היא העירה (בצורה פאסיבית אגרסיבית) "אה, פתאום אתה צדיק גדול?" מיכאל, שהרגיש באותו בוקר צורך להתחבר ולחשוב, הרגיש נפגע ופגיע. אם אתה רוצה להבין את התהליך של בן זוגך, התנהג בכבוד והראה התעניינות.
 
סקרנות: מאבקי הכוח של תומר ודליה סביב דת היו מלאי קונפליקט והם התווכחו ללא הפוגה על פרטי פרטים של שמירת שבת. כשתומר "תפס" את דליה שוטפת את הרצפה בשבת, הוא התפרץ, ואמר לדליה שהיא פגעה בו קשות. דליה הגיבה בכעס בחזרה על ה"חוקים המטופשים שלו." בפגישה טיפולית עוצמתית, כל אחד מהם התבקש לתאר את קשרם האישי לדת, כשהשני התבקש להקשיב, לתקף, ולהישאר סקרן. דליה תארה איך היא גדלה בבית שבו דת נכפתה עליה בצורה נוקשה, ללא הסבר או דיון. כתוצאה מכך, הנוקשות של תומר סביב קיום מוחלט של מצוות ואיסורים, העלה מחדש את חרדות ילדותה. תומר, שגדל בבית מסורתי אבל לא דתי, דיבר על איך נאבק כנער להיות יותר דתי, למרות זלזול מצד אביו ואחאיו. כשדליה המעיטה בחשיבות המצוות של תומר, הערותיה העלו שוב את כאבו מאותה תקופה בחייו. עם הבנה המחודשת אחד של השני, תומר ודליה הצליחו לשוחח באמפטיה משותפת איך להתארגן סביב שמירת שבת בביתם.
 
תקשורת וויתור: אחרי עיבוד המציאות של הבדלי הדת, בני זוג צריכים לדבר על ההשלכות עליהם כזוג, על מערכת הערכים שלהם, ועל איך הם רוצים לגדל את ילדיהם. כמעט כל פן בחייה של משפחה דתית מכוון ומושפע מחוקי וערכי ההלכה, אך אלה כבר אולי לא מובנים מאליהם. הרבה שאלות עולות, חלקן בתחום האינטימיות המינית. איך יכול "זוג מעורב" להתארגן עם חוקי טהרה, שהינם לא פשוטים אפילו לזוג שבו שני בני הזוג דתיים? האם בן הזוג הלא דתי יכבד את אותם הערכים לגבי גבולות סביב המין האחר? איך תראה שבת? כמה שקיפות תהיה עם חברים, בני משפחה, והילדים, לגבי המצב? אלה רק חלק מן השאלות הרבות שיעלו ושיצטרכו דיון ומשא ומתן מכבד.
 
ה'פתרונות' יהיו יחודיים לכל זוג. עקרונות חשובים כוללים למשל שאנשים צריכים להיות אמיתיים למי שהם ושהחבאה של זהות איננה עוזרת בדרך כלל. ילדים יכולים להבין שאמא היא ככה ואבא הוא ככה. אם אחד או יותר מילדיך סוטה מדרך הדת, המנע מלהאשים את ההורה הלא דתי--זה יכול לקרות גם כששני ההורים דתיים, וקשה להפריד את המשתנים בתהליך כזה. הנישואים שלכם וילדיכם לא צריכים לסבול מכך שיש לכם דעות שונות ומנהגים שונים. למעשה, ילדים יכולים לגדול יפה ועם תפישת עצמי חזקה כשהם גדלים בסביבה שמעריכה שונות ושיח, וכשהם עדים להתנהגויות של הוריהם שמדגימות הפרדה, וויתור, וכבוד הדדי.